איתי מאור - דף הנצחה

בנם הבכור של סמדר ואילן. נולד ביום כ"ד בחשוון תש"ס (3.11.1999) בראש העין. אח לליאב, נהוראי ויונתן.
איתי גדל והתחנך בראש העין. ילד מתוק ומפיץ אור עם חיוך כובש וצחוק מידבק. עד כיתה ו' למד בבית ספר היסודי ממ"ד "צורים", ולאחר מכן למד בישיבה תיכונית "בני עקיבא גבעת שמואל".
בשעות אחר הצוהריים השתתף בפעילויות כחניך בתנועת הנוער "בני עקיבא" בסניף "ראש העין – גבעות" בשבט "ציון". בהמשך הדריך בסניף "ראש העין -מרכז".
איתי נהנה מפעילות גופנית ואהב לשחק כדורגל עם חברים. כמו כן אהד את נבחרת הכדורגל "מכבי חיפה".
בתום לימודי התיכון המשיך למכינה הקדם-צבאית "עֹצם" ביישוב נווה שבחבל שלום, ושם התפתח ובנה את עצמו אט-אט, בשקט, בצניעות ובהתמדה. "נעימות אישיותו גנזה בתוכה עוז פנימי של עמידה על עקרונותיו ועל יראת השמים שלו", כתב הרב יקי וייס ממכינת "עצם".
איתי, אדם צנוע, עניו, עדין נפש וטהור, נמרץ ומלא חיּוּת, בורך בחיוך כובש ובשמחת חיים. ערכי וטוב לב, עוזר לזולת, בכל עת ראה את טובת הכלל לפני טובתו שלו. מעולם לא צחק לקול השפלות ולשון הרע ולא עמד מנגד במקרים כאלה. ערכי אהבת הארץ ואהבת התורה היו נטועים בליבו, והוא היטיב לשלב בין חיי מעשה לחיי רוח ואמונה. "איש של תורה ועבודה, מדבר מעט ועושה הרבה", תיארה אותו אימו.
ערך המשפחה היה נר לרגליו. הקפיד על כיבוד הוריו, ואֶחיו היו בראש מעייניו. בכל הזדמנות, גם במהלך השירות הצבאי בחופשות סוף שבוע או "רגילה", נפגש עימם, הקשיב להם וייעץ להם. יציאה לטבע ברגל או באופניים עם פק"ל (ערכת) קפה הייתה סמל לקשריו המיוחדים עימם וגם עם הוריו, עם בני משפחה אחרים, עם חבריו וחייליו – היו אלה רגעים קסומים של קשר, שיתוף, הכלה והקשבה, ואיתי הקפיד שבמהלכם יהיה דיבור פנים אל פנים, בלי טלפונים סלולריים.
שבוע לפני גיוסו לשרות הצבאי, יצא איתי עם אחותו ואֶחיו לטיול בן חמישה ימים מהים התיכון לכנרת – מסע "מים אל ים" – שחיזק עוד יותר את הקשר ביניהם.
לקראת גיוסו התעקש על שירות קרבי משמעותי, ואף שהתאפשר לו לבחור במסלול הֶסדר, בחר להתגייס לשירות מלא כדי להשפיע ככל יכולתו. ביום 9.8.2020 התגייס לצה"ל לחטיבת "גולני". עבר בהצלחה מיונים לסיירת, אך נשאר בגדוד בשל שב"ח גדודי, ושובץ בגדוד "הבוקעים הראשון" (גדוד 51) בחטיבת "גולני" של חיל הרגלים.
במהלך מסלול ההכשרה תמיד היה הראשון להתנדב למשימות. במסעות לא ויתר על ציצית הצמר שלו תחת המדים למרות החום, מאחר שהייתה לה משמעות רוחנית עבורו. בסוף המסלול קיבל את אות המצטיין הפלוגתי. גם בהמשך דרכו הצבאית קיבל תעודות הוקרה, אך מתוך צניעותו נמנע מלהציגן בפני משפחה וחברים.
בחופשות סוף השבוע העדיף איתי ללמוד ולעשות דברים משמעותיים, כמו עזרה לסבא, לטייל עם המשפחה, או לבקר במכינה, על פני בילויים. הוא האמין שפעילויות כאלה מקדמות חיים מאושרים.
לאחר ההכשרה, בהקצאה אפס, יצא לקורס מפקדי כיתה (מ"כים), אז זכה לכינוי "קרנף" הודות לממדי גופו והחוזק שלו. בתום הקורס הוצב כמ"כ בבסיס האימונים של חטיבת "גולני" (בא"ח) וקיבל כיתה של חיילים שנזקקו לדחיפה מבחינת כושר גופני ומוטיבציה. הוא עמד במשימה היטב – לא הניח להם לוותר לעצמם, סייע להם באופן אישי להשתפר, העצים אותם, התאמן איתם יחדיו והרפה מהריחוק הפיקודי (דיסטנס) בעת הצורך תוך כדי שהוא מקפיד על הנהלים אך נוהג כחבר, משמש אוזן קשבת ומדבר בגובה העיניים. "אסור לך לוותר לעצמך, אתה תמיד יכול" ו"תתמיד בדרך שלך, תהיה אתה, והתוצאות כבר יבואו מאליהן" היו משפטים שאפיינו אותו מול חייליו.
מהבא"ח המשיך עם חייליו לתעסוקה מבצעית במוצב "פגה" שבגזרת החטיבה הצפונית של אוגדת עזה. כמו כן, פיקד בתעסוקה מבצעית בגזרת שומרון. היה אהוב על הסגל, ביצע את משימותיו בחריצות ועל הצד הטוב ביותר, לא חיפש כבוד או הוקרה על עשייתו והתאמץ להכיר אישית כל חייל וחייל.
כארבעה חודשים לפני תום שירות החובה הוצע לאיתי לצאת לקצונה. הופעל עליו לחץ מתון מצד המג"ד ומפקדיו. אף שרצה להקים משפחה בשלב זה של חייו, לחזור למכינה וללמוד לימודים אקדמאים, החליט במקום זה לצאת לקורס קצינים בהקצאת מח"ט.
איתי התלבט, כמו שכתב במחברותיו, בין אהבת הארץ והעם לבין התקדמות בהקמת בית בישראל, ובחר להמשיך להגן על המולדת מתוך שליחות. לא הסתכל על האינטרסים האישיים שלו אלא על המדינה כולה שעומדת מאחוריו. לאחד מחייליו הסביר שנישואין הם דבר אישי שיועיל רק לו, ואילו הקצונה תעשה טוב לעם ישראל כולו.
סא"ל מאיר, מג"ד 51 באותה התקופה, כתב: "הרומן שלי עם איתי התחיל לפני מעל לשנתיים, היינו בקו באיו"ש ואיתי היה מפקד כיתה לקראת שחרור, נוצר מצב ובו אני ואיתי לבד בשיחים מסתערים על המחבלים המדומים, בסיום התרגיל היה לאיתי איזשהו אתגר פיקודי עם אחד החיילים, ראיתי איך איתי טיפל בלוחם ובבעיה, ראיתי איך תפקד בתרגיל ובסיומו הודעתי לו שהוא יהיה קצין בגדוד, לאחר התנגדות קלה, לחץ מתון מהצד שלנו ושכנוע המפקדים כי איתי היה כבר חריג פז"ם - איתי יצא לקורס הקצינים אותו ידעתי שיבצע בהצטיינות. איך לא?
צנוע ואהוב על הבריות, למדן וסקרן, בעל יכולות מנהיגות והובלה. את כל אלו ראיתי כשאיתי חזר לגדוד לאחר הקורס וכמובן שישר לפיקוד על מחלקת לוחמים, והכי מורכבת שיש לנו - ידעתי שאיתי יעמוד במשימה וכך היה".
כקצין מונה איתי לתפקיד מפקד מחלקת "אלון" בפלוגה רובאית בגדוד "הבוקעים הראשון" ובלט כמפקד רגיש, אכפתי וטוב לב, מסור, נטול אגו ו"פוזה", דוגמה ומופת לאדם ולמנהיג ונערץ על פקודיו. "כל לוחם הרגיש כאילו אותו הוא הכי אוהב", כתב אחד מחייליו. ברגעים קשים ידע גם להרים את המורל באמצעות שיר, חיוך ומילים מנחמות והפגין שלווה מלווה בעוצמה. פקודיו תיארו אותו פוצח בזמר עדין במהלך מסע לילי מפרך וגשום או מתלהב לקראת משימה בתנאים מאתגרים, וכך שימש מקור השראה עבורם. בזמנו הפנוי נהג להאזין באוזניות לשיעורי תורה.
בלב שלם האמין ביכולת שלו כמפקד לעשות טוב, לחנך, לגדל דור של לוחמים ולהשפיע, ולכן הרבה לשוחח עימם והשתדל להנחיל בהם ערכים של אחווה, רעות ואהבת הארץ. וידא שחייליו ילמדו על מבצעים צבאיים ועל מלחמות והטמיע בהם את ערך החתירה למגע עם האויב. הוא הקפיד עימם על כל פרט, בדיוק כפי שדרש מעצמו, דאג לזכויותיהם, וכשבא בדרישות ממפקדיו לטובת מחלקתו, עשה זאת בשקט, בשפה יפה, בנועם ובדרך ארץ, ואלה סמכו עליו. בתדירות גבוהה כתב לעצמו במחברת או בפנקס הערות והארות, וכל העת רצה ללמוד, להתמקצע ולהשתפר, לא למען עצמו אלא כדי לדעת להגן טוב יותר על המדינה.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל.
בסוכות תשפ"ד בילה איתי בחופשה משפחתית באילת. ביום שני, חול מועד סוכות, שב לשירות והיה עם מחלקתו במש"א "ארז" (מוצב שליטה אזורי) שליד קיבוץ זיקים, בגזרת החטיבה הצפונית של אוגדת עזה.
בערב שבת, ערב שמחת תורה, החל משעה 22:00 ועד 10:00 של שבת בבוקר, איתי היה במשימת מפקד הסיור, יצא עם נהג ושני לוחמים לסיור שגרתי בג'יפ ממוגן מסוג דויד. בבוקר החלה נפילת הטילים, ואיתי קיבל התרעה בנוגע לחדירת מחבלים לשטח הארץ. הכוח הקטן בפיקודו התמקם בעמדה גבוהה בקרבת מושב נתיב העשרה, ירה לעבר מחבלים שהניחו מטען וחצו את הגדר, פגע בהם, הבריח אותם והרתיע אחרים, ששבו על עקבותיהם לעזה, כך שמאותה הגדר נמנעה חדירת מחבלים ליישובים.
הם קיבלו לבקשתם תגבורת של טנק, בהמשך נדרשו להתפנות מאותה נקודה ולפנות את המיקום לטנק וחזרו לדויד שלהם. במהלך נסיעתם לכיוון המוצב ראו עשרות מחבלי חמאס עם ציוד לחימה מלא, ואלה ירו לעברם. איתי כופף לנהג את הראש וכך הציל את חייו מפגיעה. לפקודתו עצר הנהג, הלוחמים פרקו מהג'יפ כדי להילחם במחבלים ולמנוע את חדירתם לבסיסים וליישובים הסמוכים נתיב העשרה, זיקים וכרמיה. איתי ושני לוחמי הכוח נלחמו בגבורה במחבלים הרבים עד שנפלו בקרב.
סגן איתי מאור (מליחי) נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ושלוש בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בראש העין. הותיר הורים, אחות ושני אחים.
לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן.
(מידע זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)