ירון זהר - דף הנצחה

בנם של ליהיא ועמרם (עמי). נולד ביום כ"ב באלול תשס"ד (8.9.2004) בקריית אתא. אח קטן לעופרי, אח גדול לגיא.
ירון גדל והתחנך בקריית אתא, למד בבית הספר היסודי "בית החינוך גבעת טל" ובתיכון "רוגוזין" בעיר. ילד שקט ועדין, חייכן, מצחיק ומלא שמחת חיים.
כשהיה בן שש הצטרף לחוג הכדורגל של קבוצת "מכבי חיפה", גילה כישרון גדול למשחק והתאהב בו. כנער, עבר לשחק בשורותיה של הקבוצה היריבה ושימש כמגן שמאלי בכל קבוצות מחלקת הנוער של "הפועל חיפה". אך כאוהד, ליבו נשאר עם הקבוצה בה גילה את המשחק. הוא הפך לאוהד שרוף של "מכבי חיפה", לא פספס אף משחק בארץ, והגיע אפילו למשחקים באירופה. "ירוני היה אדום בחליפה אבל ירוק בנשמה", סיפר אביו, עמי.
הכדורגל תפס מקום מרכזי בחייו. הוא התאמן חמש פעמים בשבוע, דבר שלא השאיר זמן רב ללימודים, אך בכל זאת הצליח להצטיין בתיכון ולשמור על ציונים גבוהים.
בגיל שבע-עשרה החליט לנטוש את חלום הכדורגל לטובת שירות צבאי כלוחם. את השעות הרבות שהיה רגיל להשקיע במגרש, החל להקדיש לטובת אימונים לסיירות וחלם להתגייס ליחידה מובחרת.
ב-12.12.2022 התגייס לצה"ל והיה מאושר ללבוש מדים ולשרת את המדינה. גם כשנאמר לו ביום הגיוס שהיציאה הבאה שלו הביתה תהיה רק בעוד עשרים ואחד יום, הוא לא הניד עפעף ורוחו לא נפלה. במסגרת הטירונות, יצא לגיבוש לסיירות "גולני" ו"אגוז", ועל אף שהיה חולה, סיים בין הראשונים. הוא הוצב בפחת"ק "גולני" (פלוגת חשיפה ותקיפה). בתחילה התאכזב מעט, אך כשהכיר את הצוות ואת המפקדים התאהב מיד, הפך ל"מורעל גולני" והתגאה להיות חלק מהפלוגה ומהחטיבה.
מהרגע הראשון בלט ביכולותיו וידע להוביל ולהנהיג בדרכו השקטה. מפקדיו טענו שהוא החייל שכל מפקד חולם עליו וכבר בטירונות ייעדו אותו לפיקוד, אך ירון רצה לחוות קודם את השטח ואת הפעילות היומיומית בקו. בפלוגה שימש כמטוליסט - לוחם במטול (רובה רימונים) וכטען מרגמה.
לאורך השירות הוענקו לו מגוון אותות הצטיינות והוקרה, בהם מצטיין בא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) ומצטיין חטיבה. כשנשאל מה משמעות ההצטיינות מבחינתו, ענה: "בעיניי להיות מצטיין זה לא לוותר גם כשקשה. תמיד להתמיד".
להישגיו הרבים התייחס בצניעות, ואפילו כשקיבל את תואר מצטיין החטיבה, לא סיפר על כך לאף אחד. "מי שצריך לדעת יודע", אמר.
מגיל צעיר בלט בהיותו חדור מטרה ונחוש להשיג את היעדים שהציב לעצמו. גם כשהיה קשה, לא ויתר לעצמו ולא התלונן, אלא ידע להנות מהאתגרים ואמר: "הקושי הוא זמני אבל הגאווה היא נצחית".
לעיתים אף הציב לעצמו רף גבוה מהנדרש, על מנת לשפר ולמקסם את יכולותיו. אחד האתגרים ששם לעצמו היה לעבור את מסע הכומתה בלי רצועת נשק. כשאביו שאל אותו אם הוא חושב שיקבל את כומתת המפקד בסוף המסע, אמר: "נראה לך? קיבלתי מלא הענקות. צריך להעניק גם לחיילים אחרים". בסופו של דבר, קיבל את כומתת הסמל, ואביו מספר שארבעה מפקדים שונים התווכחו ביניהם על הזכות להעניק לו את הכומתה שלהם כאות הערכה.
ירון היה אדם עם לב זהב ואהבה טהורה לבני אדם ולבעלי חיים, בעיקר לכלבים. מימיו לא פגע ביצור חי, לא ניבל את פיו וכמעט לא כעס, וכל מי שהכיר אהב אותו ודיבר בשבחו.
"ירון הוא בן אדם מהסוג שברגע שהוא נכנס לך לחיים אסור לך לתת לו ללכת", סיפרה טליה, חברת ילדות. "הוא בן אדם שאם זכית שהוא יהיה אצלך בחיים את צריכה לשמור אותו כל כך קרוב..."
על אף מופנמותו, היה תמיד "מסמר הערב" בקרב בני משפחתו וחבריו. הוא תועד בעשרות סרטונים בהם הוא מצחיק את כל סובביו עד דמעות, והתלונה היחידה כנגדו הייתה שהשהות לצידו מלווה תמיד בכאב בטן מרוב צחוק. עם זאת, ידע גם להיות איש שיחה רציני, מעניין וסקרן, חבר אמת ששם את משפחתו וחבריו בראש סדר העדיפויות. מילדות ניחן באינטליגנציה רגשית גבוהה, שרק התעצמה ככל שהתבגר, ותמיד היה ראשון להקשיב, לעזור ולתמוך.
בנובמבר 2023 היה אמור לצאת לקורס מ"כים (מפקדי כיתה). משם, אמרה אימו, לא היה ספק שימשיך לקצונה, כיוון שכל כך אהב את הצבא, את השירות ואת החטיבה.
בסוף השבוע של שמחת תורה, כשהחלה מתקפת 7 באוקטובר, היה ירון במוצב בו שירת, מוצב "מגן שדרות". כבר בחמש בבוקר היה עם צוותו בכוננות, כמדי יום, וברגע שהחלה המתקפה התייצבו כולם בעמדות. במשך שעות, כשהוא תחת אש, ירה מעל שלוש-מאות פצצות מרגמה וחיסל עשרות מחבלי חמאס שניסו לתקוף את המוצב. חבריו ללחימה מספרים שלא עזב את קנה המרגמה לרגע ועבד כמו מכונה.
בסביבות השעה 10:00 בבוקר, נפגע בראשו מרסיס של פצצת מרגמה שנורתה על ידי המחבלים. הוא נפצע קשה ונפל אל תוך הנגמ"ש, אך גם אז ביקש לא להסיט את תשומת הלב מהלחימה ואמר למפקדו: "אני בסדר, הכול טוב". הוא פונה לבית החולים "ברזילי" באשקלון, אך שם נקבע מותו.
רב-טוראי ירון זוהר נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן תשע-עשרה בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית אתא. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות.
לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.
על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "נולד מלאך, חי כמלאך והלך כמלאך. נאהב לנצח, אמא, אבא, עופרי וגיא".
"ירונצ'וק", כתב אביו, עמי, "סימסתי לך בבוקר לשאול מה קורה איתך, רשמת לי: 'הכול בסדר, בקושי יכול לדבר'. זו השיחה האחרונה שלך איתנו. המשפט האחרון שלך למפקד לאחר שנפצעת קשה מאוד היה 'הכול טוב אני בסדר'. לא רצית להדאיג לפני שנפצעת וגם לא אחרי, תמיד אמרתי לך שאתה יחיד במינו... מתגעגע אליך ילד זה כואב בעצמות".
"ירוני מתוק שלי", כתבה אימו, ליהיא, "רק מלהסתכל בעיניים הטובות האלה ובחיוך הביישני הזה, הממזרי והצנוע, ומשם לדעת איזה ילד, נער ובחור היית. קסום... רק להסתכל טוב טוב בעיניים ובפני המלאך שלך ואפשר להבין ישר מי אתה ואיזה פספוס עצום לכולנו. ועם כל זה היית כל כך רציני, נחוש, אמיץ, חזק, גאה כל כך, ורק חיכית להזדמנות לממש את מה שלמדת בצבא... אני עדיין לא מאמינה, זה לא נתפס... אני אוהבת יותר ויותר, לא חשבתי שאפשר... מתגעגעת בטירוף!"

פעולות רבות נעשו להנצחתו של ירון, בהן:
בבית הספר היסודי בו למד, "בית החינוך גבעת טל", הוקמה פינת הנצחה ובה שלט עם המשפט שאמר: "הקושי הוא זמני, הגאווה היא נצחית".
במגמת התקשורת של תיכון "רוגוזין", בו למד, הופק סרט קצר לזכרו. הסרט נקרא "ירון זוהר הקושי הוא זמני הגאווה היא נצחית" וניתן לצפייה ביוטיוב.
מרוץ לזכרו נערך בעיר מגוריו, קריית אתא, וטורניר כדורגל נערך בקריית ביאליק הסמוכה. עמוד לזכרו הוקם באתר ההנצחה של קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה". בפרדס חנה הוחלט לקרוא לקבוצת הכדורגל המקומית "בית"ר ירון זוהר פרדס חנה״.
ליעד אסייג כתב, הלחין וביצע את השיר "הזוהר שבילד" לזכרו. השיר ניתן להאזנה ביוטיוב.
עמוד לזכרו נפתח באתר remember.bio וכן באינסטגרם, תחת השם rememberyaronzohar. המשפחה מנציחה אותו גם בעמוד טיקטוק בעל שם זהה, וכן בעמוד הטיקטוק של אביו, amizohar5.

(מידע זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)