אברהם חובלאשוילי - דף הנצחה

בנם הבכור של רבקה וסימון. נולד ביום ג' בתמוז תשנ"ז (8.7.1997) באשדוד. אח לדניאל.
אברהם – שהכול כינוהו אבי – ילד עם חיוך בלתי נשכח שתמיד הפיץ סביבו שמחה ואהבה, גדל והתחנך בעיר הולדתו. החל את לימודיו בבית הספר היסודי "המגינים" וסיימם בבית הספר התיכון "מקיף א'", במגמת מחשבים ופיזיקה. כבר בגיל צעיר בלט כמנהיג – אחראי, משימתי, מלא כריזמה, סמכותי, ועם נוכחות שלא ניתן להתעלם ממנה. "כשאבי נכנס לחדר הוא מייד זהר," סופר עליו, "ולא רק בשל היותו ג'ינג'י אסלי..." דליה, המחנכת ביסודי, כתבה: "תמיד אזכור את העיניים המבינות והטובות," והמורה מרדכי נזכר כיצד נהג לבקש להשקות את העציצים במסדרונות – "החיוך לא מש מפניך. אהבת מאוד לעזור בכל דבר."
כדורגל היה הספורט המועדף על אבי, ו"ברצלונה" – הקבוצה האהובה ששמר לה אמונים. גם כבוגר, בכל פעם שטס לצפות במשחקים, התלהב כמו ילד בלונה פארק.
אבי הצטיין בכל שעשה ובכל בחירותיו. היו לו חברים רבים, אך עם שלושה מהם, שעשה איתם כברת דרך מאז כיתה א', שמר על קשר מיוחד. עם השנים הפכו הארבעה למעין משפחה, ולימים, גם בנות הזוג הפכו לחברות הכי טובות.
את שושי, אהבת חייו, פגש בגיל שבע-עשרה, כשעבדו באותו אולם אירועים. אבי, כמובן, היה האחמ"ש (אחראי משמרת). "אמנם עבדנו בשני קצוות שונים של האולם," סיפרה, "אבל מהרגע שראיתי אותו, הוא מגנט אותי. הרגשתי צורך עז ובלתי נשלט לגשת אליו ולדבר איתו." ה"קליק" שנוצר ביניהם היה סוחף ומיידי, ובמהרה הפכה הידידות לזוגיות חמה וחזקה. בדיעבד, התברר שזרעי היכרותם ניטעו אי אז בהיותם בני שנתיים, עת אימותיהם עבדו יחד, ושלמעשה, גרו בשכנות. "לאורך הדרך היו כמה וכמה סימנים שהעידו שההיכרות הזאת הייתה סוג של קארמה."
אבי היה ציוני אמיתי, ואהבתו את המולדת חסרת פשרות. לקראת גיוסו לא חדל לדבר על החשיבות הרבה של שירות כלוחם, ועל הצורך לתרום למדינה ולהגן עליה.
עם גיוסו לצה"ל, ב-25 בנובמבר 2015, הוצב בחיל הגנת הגבולות והחל את מסלול הלוחם בגדוד "קרקל" (33) – גדוד חיל רגלים הפועל תחת חטיבת "פארן" בגבול מצרים שמשרתים בו בצוותא לוחמים ולוחמות. מהרגע הראשון נשבה בקסמו של הגדוד ובצה"ל בכלל, וסומן לפיקוד. "בלטת במוטיבציה הגבוהה שלך, במסירות, וכאדם חדור מטרה שתמיד שואף גבוה," כתבה נעה המ"כית, "חייל שכל הזמן רוצה שאאתגר אותו ואת הכיתה עוד ועוד, שותף לשיחות על שליחות ומשמעות, ותמיד עם חיוך על הפנים."
אבי נשלח לקורס מפקדי כיתות, ומייד לאחר מכן המשיך לקצונה. סיפרה יעל, חברה למסלול: "כל מי שהסתכל לך לרגע בעיניים ידע שתגיע רחוק. בשקט ובצניעות דמיינת את עתידך בצבא וחיכית בסבלנות ובנחת להתקדם ולגדול. תמיד היית חזק ואף פעם לא שכחת להקשיב לצרכים של אנשים שסביבך."
הקריירה הצבאית של אבי – שזכה לכינוי "ג'ונסון" – נסקה בטבעיות, כדבר מובן מאליו, ודרכו כמפקד נסללה במהירות. "כבר בתפקידו הראשון כקצין, כמפקד מחלקת טירונים," כתב יאן, מפקד עמית שהפך לחבר קרוב, "הכרתי מפקד מקצועי שהאנושיות, הערכים והמקצועיות הם נוף דמותו. כבר אז ידעתי שעומד מולי מפקד רציני שכל דבר שהוא נוגע בו הופך לזהב, שיודע לגעת באנשים ולהיות עבורם דמות משמעותית." ואכן, מחלקת הטירונים שפיקד עליה הוכתרה כמחלקה המצטיינת בחיל הגנת הגבולות, וגם מאות הלוחמים שעברו תחתיו בהמשך הדרך זכו ללמוד מהי שליחות אמיתית. "היית המפקד הכי נערץ," כתב אחד מהם, "צנוע, נחוש, חכם. כולם קינאו בנו – על זה שאתה שלנו ואנחנו שלך."
גם בתפקידיו הבאים, כסמ"פ (סגן מפקד פלוגה) רובאית וכמ"פ מבצעית, הילך קסם על פקודיו, קידם אותם להצלחה תוך מתן דוגמה אישית ושימש כתובת לכל אדם בגדוד שהיה זקוק לאוזן קשבת, לתמיכה או לסיוע. כתבה עדן: "אבי המלך, הסמ"פ האגדי, המפקד שכל אחד היה רוצה שיפקד עליו, האח לנשק שכל אחד היה מרגיש בטוח להסתער לצידו, החבר הכי טוב, הקצין הכי מדהים." ושירז הוסיפה: "תמיד למדנו ממך משהו חדש – על הגזרה, על האויב, על החיים. העיניים שלך נצצו כשהיית על מדים. לא ראיתי מפקד שכל כך אוהב את החיילים שלו ובו זמנית הופך אותם ללוחמים הכי מקצועיים שיש."
בתפקידו הבא, מונה לקצין אג״ם בגדוד "ברדלס" (277), שם הצטלבו שוב דרכיו עם יאן, הסמג"ד, שהעיד: "העבודה המשותפת והחברות שלנו הייתה ממש כמו זוגיות. השלמנו אחד את השני, הבנו זה את זה מבלי לדבר, הצבנו יעדים וחלומות וצעדנו יחד אל המטרה. תמיד ידענו לדרוש, לצחוק, לעטוף, לחבק, לפרגן ולחזק ברגעים שבהם היה קושי. ובכל נקודה שבה הייתי צריך לפרוק, אבי היה הכתובת."
בשנת 2020, התמודד לתפקיד בגדוד הפיקוד בבית הספר להגנת הגבולות. סיפר אופיר, המג"ד: "שמו של אבי תמיד הלך לפניו והכול בזכות עבודה קשה, השקעה ללא גבולות, אהבת האדם, מסירות אינסופית ו'פיקוד מלפנים'. החלטתי שאבי נועד להשפיע על כמות גדולה של אנשים – הן לפיקוד והן לקצונה, וכך היה. משם הכרתי מפקד ג'ינג'י וכריזמטי שהוא קודם כול חבר, מקצוען ברמות הגבוהות ביותר, תמיד חדור מטרה, תמיד בראש, לא מוריד רגל מהגז אפילו לשנייה."
כתבה שניר: "אני זוכרת את ימי שישי שהתאספנו כל הפלוגה בח' גדולה שאתה במרכזה, ותמיד התחלת בשאלה מי יודע מהי פרשת השבוע. אחרי קצת דיבורים וצחוקים, התחלת לקשר את פרשת השבוע למקצוע שנלמד בשבוע הקרוב. כמה היה חשוב לך להראות לנו שבסופו של דבר, מה שאנחנו עושים הוא לטובת המולדת."
בד בבד עם שירותו התובעני, הצליח לתחזק עם שושי זוגיות אמיצה ואוהבת. את הצעת הנישואים, שכה חיכתה לה והתכוננה לקראתה, תכנן כמו מבצע צבאי. "היינו אמורים לצאת לצימר והייתה לי מין תחושה כזו, שאבי עומד להציע לי," סיפרה, "השקעתי ב'לוק'. אחרי שלא הציע לי במסעדה, קיוויתי שייקח אותי לחוף הים ושם יציע. כשגם זה לא קרה, הייתי ממש מאוכזבת... אבל כשחזרנו לצימר, חיכו לנו שם כל החברים עם טקס מרגש ומושקע!"
חגיגת כלולותיהם, שנדחתה פעמיים עקב מגפת וירוס הקורונה, נערכה ביוני 2021, ולירח הדבש, שאף הוא התאחר, הגיעו כששושי כבר נושאת ברחמה את בתם הבכורה. אבי שאהב לחקור ולהכיר לעומק כל נושא שעסק בו, עקב מקרוב אחרי שלבי ההיריון, ובכל שבוע הסביר לשושי בפירוט רב את השינויים האמורים להתרחש בגופה.
בתם הבכורה רומי אור נולדה ב-26 במארס 2023 ולא היה אב מאוהב כמו אבי. אף ששירת כקצין בגזרה מבצעית, הצליח להקדיש לרומי אור זמן איכות, שיחק איתה, למד וחקר על שלבי ההתפתחות שלה והעניק לה מאהבתו האין-סופית.
אבי ושושי חלמו על משפחה גדולה – "חמישה ילדים לפחות", אבל שניהם ידעו כי אף ששושי היא אהובת ליבו, העוגן ומקור הכוח, מחויבותו לצבא ולביטחון המדינה היא שמתווה את הדרך. לאורך השנים השתתף בעשרות פעולות לסיכול הברחות שכללו גם היתקלויות עם מחבלים, אך מעולם לא נהג לדבר או להתפאר במעשיו. "אבי היה גיבור צנוע," סיפרה, "באחד מסופי השבוע הופתעתי למצוא את תמונתו מתנוססת על שער המקומון של אשדוד, ובין דפיו כתבה גדולה עליו..."
כתבה לי, ששירתה כמספר שתיים שלו: "הייתי נותנת הכול כדי להסתער ולכבוש איתך עוד כיפות, אבל רק את אלה שקראת להן 'שוש'... כמה אהבה הייתה בזיעה שלך, כולנו הרגשנו אותך. מאחורינו מחלקה שלמה שמסתכלת עליך בעיניים מעריצות, הולכת אחריך בגאווה כי הם יודעים שיש להם את המפקד הכי טוב, הכי ערכי, הכי חזק, הכי טהור, הכי מורעל והכי משוגע שיש."
אבי, לוחם משכמו ומעלה ומפקד חד-פעמי, איש של אנשים, מלא שמחת חיים ואופטימיות, זכה באין-סוף תעודות הצטיינות והוקרה ומפקדים רבים רצו למשוך אותו אליהם. "בכל פעם שאבי הרהר בנושא פרישה מהצבא," סיפר אחיו דניאל, "הוא איכשהו חתם על עוד ועוד תפקידים... זה בער בו והיה חזק ממנו."
כשמפקדת "קרקל" הפצירה בו שיחזור לגדוד וישמש כסגנה, ראה בכך סגירת מעגל ונענה בחיוב. סמוך לראש השנה תשפ"ד נכנס לתפקיד בגדוד שבו החל את דרכו הצבאית ושהיה לו בית שני, מתוך כוונה לשרת בו כסמג"ד במשך כשנה, לצאת ללימודי שיווק טכנולוגי, ובסיומם להגשים את מטרת-העל – להפוך למג"ד "קרקל". שבועיים בלבד הספיק לשרת כסמג"ד, שבמהלכם גילו הוא ושושי כי הם מצפים לילדם השני. "שמענו בפעם הראשונה את הדופק של אפרוחי הקטן," כתבה, "אתה כל כך שמחת, ושלחת בוואטסאפ הצעה לשם, במקרה שזה יהיה אפרוח בן."
(מידע זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)