עידו הרוש - דף הנצחה

בנם הבכור של שלהבת ויניב. נולד ביום י' בטבת תשס"ב (25.12.2001) בבאר שבע. אח לרותם ולעדיה הדסה.
עידו – ילד טוב לב, מבריק ומלא שמחת חיים גדל והתחנך במצפה רמון, בבית מסורתי שבו ספג את ערכי אהבת הארץ והעם, מורשת קרב וסיפורי גבורה. החל את לימודיו בבית הספר היסודי ״רמון״ וסיימם בבית הספר התיכון המקיף ״השלום״ על שם יצחק רבין. חיוכו ופניו המאירות היו סימן ההיכר שלו, ובקהילת מצפה, שבה כולם מכירים את כולם, סיפרו על ילד ונער מנומס ונעים הליכות שהתרחק מגינונים של כבוד ורהב והתאפיין באהבת הבריות ובכיבוד כל אדם באשר הוא. "ילד מוביל, חכם וששואף רק למעלה," נכתב עליו, "הלב והנועם שכנו בך מגיל קטן; בכל צעד שלך לא שכחת את חינוך הוריך שנשקף דרך דמותך."
משעה שלמד לקרוא נודע עידו כ"תולעת ספרים". הוא קרא ספרים מז'אנרים שונים – ספרות יפה, ספרי בלש ומותחנים וגם ביוגרפיות – ובעיקר כאלה של אנשי צבא. הספר "עֹז 77", שבו תיאר גיבור ישראל אביגדור קהלני את לחימת גדוד השריון הסדיר שפיקד עליו במלחמת יום הכיפורים, נצרב בתודעתו והמחיש עבורו יותר מכול את משמעות המושג "ציונות" – הערך העליון שדגל בו ואשר הדריך את התנהלותו ואת השיח השגור בפיו. בתוך כך, מגיל צעיר התעניין בכלי נשק, חקר את צפונותיהם והתמצא בסוגים השונים. בטיול בר מצווה שערך עם אביו לארצות הברית, התנסה בירי במטווח. "כשראיתי אותך עומד במטווח בלאס וגאס כשאתה רק בן שלוש-עשרה," כתב אביו, "דורש מהמוכרת 'סנייפר M4' (Sniper – רובה צלפים) ו'גלוק' (Glock – אקדח) ומייצר מקבץ מפואר של צלף מדופלם – ידעתי שתהיה לוחם."
עידו אהב את משפחתו אהבת נפש. היה בן למופת ואח אחראי, דואג ומחבק ששימש לאחיותיו מודל לחיקוי. הוא ניגן יפה בגיטרה, ולא אחת ישב עם אחותו רותם לסשן מוזיקלי, כשהוא פורט והיא שרה. "הבנו אחד את השנייה במבט," כתבה, "הראש אותו ראש – רק בלי מילים." אהב מאוד גם את בני המשפחה המורחבת, ובכל מפגש העתיר על כולם חיבוקים ונשיקות והשתובב עם בני הדודים הצעירים.
בנערותו, החל עידו לגלות עניין במכוניות, וטיפח חלום על רכב מסוג "שברולט קאמרו" שתכנן להשיג בעבודה קשה. בינתיים, הסתפק ב"גרוטראלי" – מיזם חברתי-חווייתי ייחודי שבמסגרתו הפך רכב ישן מגרוטאה לרכב שטח ואשר הפגיש אותו עם חובבי נסיעות שטח כמוהו, שהתמודדו ביחד עם אתגרי נהיגה, ניווט, חילוץ ואחזקת רכב בתנאים מאתגרים. הוא אהב מאוד לטייל, ונהנה לשבת עם כוס בירה או יין ביד, מוקף תמיד חברים רבים.
טרם גיוסו לצבא, בחר עידו להמשיך ללמוד, להעמיק, לחוות ולהשתפר. נוכח אהבתו העמוקה למולדת כיוון לשירות הצבאי המשמעותי ביותר. כדרכו, בדק כמה אפשרויות, ובסוף התהליך התקבל למכינה הקדם-צבאית לפיקוד ומנהיגות "מנשרים קלו" שבקיבוץ מעגן מיכאל. במכינה, המטפחת מנהיגות חברתית וצבאית ומקדמת חינוך לערכים, נחשף לתכנים שחידדו את זהותו היהודית וההומניסטית והעצימו את רצונו לתרום לחברה ולמדינה בדרך המיטבית.
במסגרת הלימודים במכינה, חקר עם חבריו את הנושא של הלם קרב ותסמונת פוסט-טראומתית והתוודע לקושי שחווים הלומי קרב בעת זיקוקי יום העצמאות. בעקבות המחקר יזם עם חבריו, ובשיתוף עמותות חברתיות המטפלות במתמודדי נפש, פרויקט לביטול הזיקוקים בערב יום העצמאות או להחלפתם. בפוסט שהעלה ברשת החברתית "פייסבוק" כתב: "האבסורד הוא שבעודנו חוגגים, אנחנו פוגעים פגיעה נוספת בכל אלו אשר גופם חזר מהקרב אך נפשם עדיין נלחמת אותו. יזמנו פרויקט זה במטרה לשכנע כמה שיותר ערים ומועצות אזוריות להפסיק להשתמש בזיקוקים במופעי יום העצמאות, לעבור לחלופות שאינן פוגעות בנפגעי פוסט-טראומה, בבעלי חיים ובבריאות, או לנצל את הכסף לדברים אחרים חיוניים. נשמח אם תצטרפו אלינו, יחד נצליח לשנות!" בעקבות המיזם והתעוררות המודעות הציבורית, החלו בכמה רשויות מקומיות להחליף את סוגי הזיקוקים באירועי יום העצמאות, וחלקן אף ביטלו אותם לגמרי.
בצד רגישותו, היה עידו דעתן ואיש עקרונות, ומעולם לא היסס להביע את דעתו, גם אם השתייך למיעוט. כמי שגדל בבית מסורתי והאמין בצורך לשלב בין העולמות, הציע לראש המכינה – החילונית במהותה – להוסיף לשלל חומרי הלימוד מעט מכתבי הרב קוק. מהלך זה שנקט זיכה אותו בהערכה עצומה.
עידו הצליח לגעת בלב כולם, והקשרים שרקם עם החברים והחברות במכינה הפכו למערכת יחסים אמיצה וקרובה שנמשכה גם לאחר שהתפזרו וכל אחד פנה לדרכו.
נתוניו הגבוהים של עידו סללו בפניו את כל האפשרויות לשירות צבאי שבחור ערכי וחותר למצוינות כמוהו יכול לחלום עליהן. הוא צלח את כל המיונים לקורס טיס – אך כשהתקבל לגיבוש בחר לוותר. כן סיים גיבוש חובלים והיה יכול להתקבל לכל יחידה מיוחדת. מנהל המכינה דאז, מוקי בצר, מבכירי המפקדים בסיירת מטכ"ל ומקים יחידת שלדג, אמר כי דווקא אדם כמוהו, המהווה עוגן ערכי ומודל אישי, נחוץ בגדודי השדה ולא רק בסיירות המובחרות. בעקבות זאת ובהשראת גיבור ילדותו אביגדור קהלני, שבגבורתו ראה את פסגת שירותו של לוחם ומפקד – החליט לוותר על היוקרה ולהתגייס לשריון. "מסביבו היו שהרימו גבה, שאלו ותהו כיצד ומדוע," סיפר אביו, "אך הוא היה נחרץ ויחד עם שני חבריו לחדר 7 גמרו אומר להקים גרעין פיקודי בגדוד 77 בחטיבה 7."
עידו התגייס לצה"ל ב-15 בדצמבר 2021, הוצב בחיל השריון, והחל את מסלול "כוכבים" – מסלול ייעודי לקצונה. כבר למן ההתחלה התחבר לטנק בכל נימי נפשו והפך "מורעל" טנקים של ממש: אהב את מערכות הטנק, את השמן, האבק, את הצורך בטיפולים ובאחזקה שוטפת – ונחשב לאחד הקפדנים שבחבורה; התגאה בעוצמת הטנק וביכולת הכלי והצוות בשדה הקרב, ושמח על בחירתו. ככל שהתקדם במסלול ובשירות, כן גדלה אהבתו לטנק ולחיל. "שירות שלם של חיוך," סיפרו בני המשפחה, "ובהגדרה לא מתלונן גם כשהיה שחור."
בפרק הצמ"פ (צוות-מחלקה-פלוגה) – האימון המתקדם – עלה עם גדוד 75 ("רומח") לגבול הצפון, התאמן בלחימת טנקים, ולאחר מכן "תפס קו" באיו"ש (אזור יהודה ושומרון).
בסיום התעסוקה המבצעית, יצא לקורס מפקדי טנקים, שלאחריו התלבט אם לצאת מייד לבית הספר לקצינים או להשתבץ לתפקיד פיקודי; לבסוף החליט לעלות לגדוד 77 – הגדוד שאליו תכנן להצטרף מלכתחילה, ולצאת עימו לאימון בצאלים – ולאחר מכן לקו עזה. "על מנת להיות קצין ומפקד," הסביר למשפחתו, "ראוי להתנסות בלחימה מבצעית ולהכיר היטב את הפן הזה בטרם ממשיכים לפיקוד גבוה יותר."
עידו הוצב במוצב "יפתח" הסמוך לקיבוץ זיקים שבעוטף עזה ומונה למפקד חפ"ק המג"ד – חדר הפיקוד הקדמי של מפקד הגדוד. הוא ליווה את המג"ד בשלל הפעילויות שבגזרה – המורכבות והשגרתיות כאחת, ותואר כלוחם וכמפקד משכמו ומעלה. חבריו ליחידה סיפרו על חבר שהוא אח, שנכון להקריב מעצמו בלא היסוס. כך, בראש השנה תשפ"ד, התנדב להחליף חייל חולה ולהישאר בבסיס למרות שהיה יכול להטיל את המשימה על חייל בדרגה נמוכה משלו. מתוקף תפקידו, זכה לפגוש את אביגדור קהלני כמה פעמים, ונפשותיהם נקשרו, חרף פער הדורות.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל.
אותו בוקר, שהה עידו בחדר המנוחה, אחרי משמרת. עם הישמע האזעקות ומתקפת הטילים התעורר במהירות, הספיק לדבר עם הוריו וניסה להרגיע אותם תוך שהוא דוחק בחבריו להיכנס למיגונית. מששמע קולות ירי הבין מייד שמחבלים מנסים לחדור למוצב. ביודעו כי חברתו ליחידה שומרת לבדה בעמדת הש"ג לקח את נשקו האישי ורץ לכיוונה כשלגופו רק מכנסיים קצרים, ללא ציוד מגן, וכשלרגליו כפכפים. תוך כדי ריצה פקד על שני חיילי הנדסה להיכנס מייד למיגונית. בהגיעו לעמדת הש"ג חילק פקודות והציב בעמדות ירי שני חיילי "גולני" שהגיעו איתו לעמדה. במקביל, הכווין אליו כוחות ונלחם חשוף אל מול פני האויב תוך שהוא בונה לעצמו את תמונה הקרב המדויקת של מקורות הירי.
עידו הצליח לחסל חמישה מחבלים בטרם נפל. עימו נפלו רבים מהחיילים שהשתתפו בקרב. בזכות גבורתם וחתירתם למגע, נבלמה כניסת המחבלים למוצב ושאר יושביו ניצלו.
סמל-ראשון עידו הרוש נפל בקרב במוצב "יפתח" שבזיקים ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין במיתר. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות.
מאות בני אדם ליוו את עידו בדרכו האחרונה וחלקו לו כבוד.
(מידע זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)