משפחת קקון
כשחרידה קליימן ראתה מהחלון את המחבלים פורצים לבית השכנים, היא אמרה לבעלה ליאור שייקח את הילדים ויעלה איתם לעליית הגג. כך, במשך 11 שעות, הסתתרו בני המשפחה מתחת לגג הרעפים של ביתם, שומעים מסביבם את מסע הרצח של המחבלים - עד שחולצו
לחצו על הנקודות בציר הזמן לסיור בזמן אמת. לחיצה על האייקונים תציג את תיעוד האירוע
בני המשפחה מתעוררים לקול אזעקות בלתי פוסקות ונכנסים לממ"ד
בין האזעקות, האם חרידה ניגשת למטבח ושומעת דיבורים בערבית. היא מסיטה את הווילון ורואה כעשרה מחבלים חמושים פורצים בירי לבית השכנים, משפחת קקון. חרידה מבינה שעליהם להסתתר, אך מחליטה שלא לעשות את זה בתוך הממ"ד אלא בעליית הגג הקטנה שלהם, שמשמשת כמחסן. היא אומרת לליאור בעלה: "אם אנחנו נשארים בממ"ד, אנחנו מתים. קח את הילדים ותעלו לעליית הגג"
ליאור מעלה את הילדים - היילי (13) ואיידן (16) - לעליית הגג בעזרת כסא ורץ לכבות את המזגנים והאורות בבית. חרידה מצטיידת בסכין מטבח גדולה, בקבוק מים וסיגריות. היא מחזירה את הכיסא למטבח כדי לא לעורר חשד, וליאור ואיידן מושכים אותה עם הידיים למעלה לעליית הגג. ליאור מנחה את הילדים: "אנחנו עכשיו כאילו לא בבית, כדי שאם נכנסים הביתה לא ימצאו אותנו"
שוכבים נמוך על רצפת הגג, ללא מיגון מפני הטילים וכשרעשי הקרבות בחוץ רק מתחזקים - כך מעבירים בני המשפחה את השעות שחולפות. ליאור מנסה כל העת לבדוק מה עם אמא שלו, דינה, שגרה במרחק שני בתים מהם ולא מגיבה להודעותיו
ארבעה מחבלים חודרים לבית משפחת קקון השכנה, זורקים רימון ואז מצמידים מטען לחלון הממ"ד, שגורם לפציעתה של הבת, ליהיא קקון, בראש. מעוצמת ההדף של המטען, מתנפץ חלון ביתם של ליאור וחרידה והם שומעים מעליית הגג את הזכוכיות מתנפצות
קולות הלחימה רק מתגברים, יחד עם הודעות המצוקה בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ, וחרידה נפרדת מהמשפחה שלה בהודעות. לאחיין שלה, שגר בדרום אפריקה, היא כותבת: "אנחנו אוהבים אתכם. מקווה לראות אתכם שוב. המצב לא טוב. אני לא חושבת שנשרוד. אני מפחדת. להתראות".
אמא של ליאור, דינה, מגיבה לראשונה להודעותיו ומעדכנת שהיא בסדר. היא שואלת לשלומם וליאור משיב שהם "בערך בסדר"
ליאור מתכתב מהמחבוא עם חברו אסף. הוא שולח לו הקלטה של רעשי היריות מהגג ומספר לו שיש עדיין חוליית מחבלים בשכונה שלהם: "איפה התגבור? איך יש להם עוד תחמושת?"
המים שברשותם נגמרים וליאור יורד בזריזות להביא למשפחתו מים ובורקסים שנשארו במקרר מארוחת הערב. הוא מגלה שדלת הזכוכית של ביתם נשברה ועולה מהר בחזרה למחבוא. את חברו אסף הוא מעדכן: "יש ריח של שרוף, דלת הבית שלי נשברה"
אחרי 11 שעות של מחבוא מתחת לרעפי הגג, לוחמים מיחידת שלד"ג מגיעים לחלץ את אמו של ליאור מביתה, והיא מכוונת אותם לבית שלו. החיילים מנחים את ליאור וחרידה שלא לעלות שוב לגג אלא להישאר בממ"ד
התושבים מורשים להתפנות באופן עצמאי מהקיבוץ. מכיוון שהחלק הקדמי של רכבם נופץ, משפחת קליימן יוצאת מהקיבוץ עם האוטו של שכנם. ליאור מבקש מהילדים להוריד את הראש ולא להסתכל החוצה. הם מתחילים את הנסיעה בכביש 232 והזוועות מתגלות לנגד עיניהם. כמו מרבית חברי הקיבוץ ששרדו, הם מגיעים לקיבוץ גבולות ומעבירים שם את הלילה
יחד עם שאר הקהילה, משפחת קליימן מפונה לקיבוץ עין גדי
לאחר כשלושה חודשים, ליאור חוזר לעבודתו ברפת של קיבוץ חולית
עולה בלהבות: הרפת של קיבוץ חולית ב-7.10
