משפחת קקון
עם הישמע ההתרעות, רונית, שהגיעה דקות קודם לכן מנתב"ג, נכנסה לממ"ד עם בעלה רולנד, בעוד שבנה אדם הסתגר בממ"ד ביתו עם בני משפחתו. ״אני אוהבת אתכם, תשמרו על עצמכם״, היא כתבה לבנה לפני שהיא ורולנד נרצחו. אל ביתו של אדם נכנסו מחבלים שלוש פעמים, אך בני המשפחה שרדו
רונית ורולנד סולטן
לחצו על הנקודות בציר הזמן לסיור בזמן אמת. לחיצה על האייקונים תציג את תיעוד האירוע
בני הזוג רונית טל (55) ורולנד סולטן (68) אירחו בימים האחרונים את אימה של רונית, שרה רודמן (82) ואת גיסתה ליסה, שהגיעו מארגנטינה. ב-1 בלילה נסעה רונית, יחד עם בנה אדם, ללוות אותן לנתב״ג. ב-6:15 הם חזרו לקיבוץ. רולנד נולד בטוניס, גדל בצרפת ועלה לישראל, לקיבוץ כרם שלום, שם הכיר את רונית. רונית נולדה בישראל, גדלה בארגנטינה וחזרה לבדה בגיל 18. המשפחה, יחד עם הבנים, אדם ותום, הייתה מראשוני החברים בחולית. רולנד שימש כמנהל הקהילה במשך 15 שנה. לפני כחודשיים יצא לפנסיה וחזר לתחביבו מפעם - כתיבת מחזות. רונית עבדה בחינוך לגיל הרך ולמדה לדוקטורט בתולדות האמנות. לפני כחודש הם סיימו לשפץ את ביתם
במקביל להמראת הטיסה לארגנטינה, נשמעות בחולית התרעות צבע אדום. רונית ורולנד נכנסים לממ״ד בביתם ובצד השני של הקיבוץ נכנסים לממ״ד גם בנם אדם, אשתו ניר כספי, ילדיהם רז (4.5) ואורי (3) והכלב ניוקי. הבן תום נכנס לממ"ד בדירתו בתל אביב. דקות אחדות אחרי תחילת המתקפה רונית ואדם מתכתבים. ״הגענו בדיוק בזמן״, היא כותבת לו ושואלת לשלום הנכדים
בקבוצת הוואטסאפ של חולית מדווחים על צעקות בערבית, קולות ירי ופיצוצים וחברי הקיבוץ מנסים להבין האם מחבלים חדרו לקיבוץ. ״שמענו את זה פוגע לנו במרפסת״, כותבת ניר לבני משפחתה שגרים בבת חפר. השכנה בבית הצמוד כותבת שיש אצלה אנשים בבית. אדם יוצא מהממ"ד, נועל את דלת הבית וחוזר לחדר הממוגן, שם מתבצרת המשפחה בלי חשמל ומים ומבלי להשמיע קול
רונית מבינה שיש מחבלים בחולית. ״זה בתוך הקיבוץ, נכון?״, היא שואלת את אדם ומוודאה שכולם נעולים בממ"ד. היא מציעה לדבר עם נכדה, רז, כדי להרגיע אותו, אך ההורים מעדיפים לשמור על שקט מוחלט
אדם מנסה לברר מה המצב אצל הוריו. רונית כותבת שהם שומעים מחבלים ליד הבית. ״תשמרו על עצמכם, אוהבת אתכם מאוד״, היא כותבת בהודעה האחרונה לבנה
רונית כותבת לבטי חברתה שהמחבלים שברו את הזכוכית בכניסה לבית ומנסים להיכנס. זו ההודעה האחרונה שהיא שולחת באותו הבוקר
רונית ורולנד נרצחים ביריות ומטען מושלך לעבר ביתם. דלת הממ"ד מנוקבת בחורי ירי וכתמי דם מכסים את החדר
אדם שולח לאימו הודעה - ״נרגע אצלכם?״, אך אין מענה, רק וי אחד מופיע על הצג. שעה וחצי לאחר מכן, הוא מנסה שוב לכתוב לאימו: ״מה קורה???״. במקביל, מנסה גם ניר לשלוח הודעה בקבוצה המשפחתית: ״בבקשה תכתבו אם אתם בסדר״, גם היא נותרת ללא מענה
בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ מבקשים: ״תתכתבו בפרטי בבקשה, מי שנמצאים אצלו, רק תרשמו בקבוצה״. ניר מדווחת - ״הם אצלנו בבית.״ המחבלים מסתובבים בתוך הבית ומנסים לפתוח את דלת הממ"ד. אדם מחזיק את ידית הדלת וניר והילדים יושבים בדממה. ניר כותבת למשפחתה: ״תקשיבו אני אוהבת אתכם, אני לא יודעת אם נצא מזה, אבל שתדעו את זה״. היא מוסיפה שרונית ורולנד לא עונים. המחבלים עוזבים את הבית
המחבלים חוזרים לביתם של אדם וניר, קוראים בערבית ויורים לעבר הבית. ניר מדווחת על כך בקבוצת הקיבוץ שמתמלאת בהודעות על פצועים ובתים שנפרצים. המחבלים עוזבים את הבית פעם נוספת
המחבלים חוזרים לבית של אדם וניר והפעם מזדהים כחיילים. "צה"ל, צה"ל, מי בבית?", הם קוראים. מהכתוב בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ, בני הזוג מכירים את האפשרות הזו וחוששים לפתוח. בני המשפחה תשושים וצמאים למים, וניר דופקת על חלון הברזל של הממ״ד בתקווה שמישהו ישמע. במקביל, נשמע פיצוץ חזק מלווה בצעקות, "איטבח אל יהוד" ו״אללה הוא אכבר״, ומתפתח קרב סביב הבית
אחרי שעות ארוכות בממ"ד נשמעות דפיקות: "משפחת סולטן, אתם פה?" ניר ואדם חוששים לפתוח, אבל אז הם שומעים קולות בקשר הצה״לי שהחיילים נושאים עליהם. ניר מתחננת מבעד לדלת - "אנחנו חייבים מים, אנחנו כבר לא נושמים". אחד החיילים מבקש ממנה לפתוח לאט את הדלת והם עושים זאת. אדם וניר מבקשים לבדוק מה עלה בגורלם של רונית ורולנד, אך לא מקבלים תשובה. הלוחמים מרכזים בממ״ד שכנים מהבתים הסמוכים. בקבוצה של הקיבוץ, ניר כותבת את קוד ההזדהות שעליו הוחלט, כדי שהשכנים יידעו שמדובר בחיילי צה"ל - ״האקונה מטטה״
אחרי שצה"ל מאשרים להם, נכנסים למכונית בני הזוג, הילדים, הכלב ניוקי ושכנים נוספים, ונוסעים לקיבוץ גבולות. עשרה אנשים ושני כלבים, שנוסעים במהירות, בלי להדליק אורות ובלי לעצור. בדרך הם רואים מכוניות שרופות וטנק שעולה באש
בשעות הבוקר, אחרי שניסו בכל דרך אפשרית לברר מה עלה בגורלם של רונית ורולנד, מתקשרת ניר למנהל הקהילה. ״את יודעת את התשובה״, הוא עונה לה. ניר מעדכנת את הבן תום ואת הבן של ליסה, הדודה מארגנטינה. היא מבקשת להסתיר את המידע על מה שקורה בארץ מסבתא שרה, שאמורה לנחות בארגנטינה באותן שעות. בשעות הערב שרה תקבל את הבשורה. גופתו של רולנד נמצאה בחצר הבית כשהוא שכוב על פניו, ירוי בראשו ועליו סימני אלימות. גופתה של רונית נמצאה מוטלת במסדרון הבית, סמוך לממ"ד. במהלך היום, אדם, ניר והילדים נוסעים להוריה של ניר בבת חפר
משפחת סולטן-כספי מצטרפת לשאר חברי קהילת חולית בקיבוץ עין גדי
רונית ורולנד נטמנים זה לצד זו בחלקת נרצחי הטבח בבית העלמין באשדוד, שם קבורים בני משפחתו של רולנד. על מצבתו של רולנד נחרט המוטו שלו: "יום ללא צחוק, הוא יום מבוזבז" (צ'רלי צ'פלין). על קברה של רונית נכתב - "אומנות היא לא מה שאתה רואה, אלא מה שאתה גורם לאחרים לראות." (אדגר דגה)
קברה של רונית
קברו של רולנד
ביום הולדתו, שהוא גם יום הולדתה של אימו רונית, נוסע אדם לבקר בבית הוריו בחולית - לראשונה מאז 7 באוקטובר. מתוך הבית השרוף והמנוקב בקליעים הוא מחלץ את עבודות עיסת הנייר שיצרה רונית לכל אחד מבני המשפחה ומותאם לאישיותו. לתום – פסל חתול, לאדם – דייג, לרולנד – דמות אופה צרפתי עם באגט. היצירות נמצאו מפויחות, אך שרדו את ההרס. המחשב של רולנד, שעליו כתב מחזות, נבזז ביום הטבח
פסל עיסת הנייר שרונית הכינה לרולנד
11 חודשים לאחר הירצחם של רונית ורולנד, נולד לאדם ולניר בן שלישי. הם קוראים לו רון - לזכרם של הסבא והסבתא ומשום שהוא הביא שמחה לחייהם
כשבוע לפני הטבח קיבלה רונית הודעה על אישור הדוקטורט שלה באוניברסיטת בן גוריון. תואר הדוקטור הוענק לה לאחר מותה, ובניה קיבלו אותו בשמה. כמה חודשים לאחר מכן נערך גם יום עיון לזכרה, בשיתוף מכללת ספיר ואוניברסיטת בן-גוריון, בו הוצגו מחקריה, ועבודתה הושקה כספר בעברית ובספרדית
אדם ותום מקבלים את התואר בשם רונית
