שיר ביטון - דף הנצחה

בת אורי ואסף. נולדה ביום ה' בטבת תשס"ד (30.12.2003) באשדוד. אחות צעירה לליעד; אחות בוגרת לאביה.
שיר, ילדה מתוקה ומתולתלת, ילדה של בית ומשפחה, נולדה וגדלה באשדוד.
כבר בבית הספר היסודי "קשת" שבו החלה את לימודיה, בלטה בכישוריה, בחוכמתה וביכולותיה החברתיות והדגימה שילוב ייחודי של תכונות מנוגדות: עדינה, מנומסת ורגישה, ועם זאת אסרטיבית ויודעת לעמוד על שלה, או במילותיהם של בני המשפחה – "היא הייתה פייטרית לא קטנה." בהגיעה לחטיבת הביניים עברה לבית הספר "מקיף ט'", ולאור נתוניה והישגיה הגבוהים, רצינותה ושאפתנותה, שובצה בכיתת "מופת" לתלמידים מצטיינים. לאורך שנות לימודיה צברה תעודות הצטיינות לרוב, ובתיכון אתגרה את עצמה ובחרה ללמוד באופן מורחב מספר רב של מקצועות. את הבגרויות סיימה בהצטיינות יתרה, בממוצע 118. "היו לה ציפיות מאוד גבוהות מעצמה," אמר אביה, "וזה בא לידי ביטוי בכל תחום שהיא פנתה אליו."
שיר הייתה נערה אהודה מאוד, מוקפת חברות וחברים, ונהגה לעזור לכל מי שהתקשה חברתית או שנזקק לסיוע בלימודים. לימים, תכתוב על עצמה: "אני אוהבת להיות בחברת אנשים, לשים לב למתרחש מסביבי, לקלוט אנשים ומה הם מרגישים, גם דברים שלא נאמרים בקול." מעגליה החברתיים הלכו והתרחבו עם השנים, והקשרים הקרובים והחמים שיצרה נשמרו גם לאחר שהחברים התפזרו כל אחד לדרכו.
עולמות התוכן המרכזיים בחייה של שיר גילמו את הזיקה המובהקת שלה לגוף האנושי, ואת יכולתה המופלאה להוציא ממנו את המיטב. שיר הייתה ספורטיבית מאוד, גמישה וחזקה, ואהבה מאוד לרקוד. מגיל צעיר נרשמה לעוד ועוד חוגים שנחשפה בהם לסגנונות ריקוד מגוונים: ריקודים סלוניים, ג'אז ו"היפ־הופ", ובהמשך – גם ריקוד על עמוד. הריקודים חייבו את שיר לקיים אורח חיים בריא; היא הקפידה על שגרת אימונים בחדר הכושר, ולמרות היותה קטנת ממדים, נהגה להרים משקולות כבדות.
את המשיכה לעולם הרפואה, ובעיקר לתחום של הצלת חיים גילתה שיר בגיל חמש-עשרה, בעקבות פרויקט "מחויבות אישית" בבית הספר, שבמסגרתו בחרה להתנדב ב"מגן דוד אדום" (מד"א). משעה שעברה את ההכשרה הראשונית כמגישת עזרה ראשונה התאהבה במקצוע, עשתה מעל ומעבר לנדרש, והמשיכה להתנדב למשמרות עד יומה האחרון. מפגש אקראי עם מנהל תחנת מרחב אשדוד של מד"א העיד על כך שמצאה את מקומה וייעודה: "פעם ראיתי את שיר בתחנה מחייכת חיוך גדול, זורח. שאלתי אותה, 'מה קרה?' והיא ענתה, 'סתם, טוב לי, שמח.' זאת הייתה שיר."
הצלת חיים, טיפול והגשת עזרה זרמו בעורקיה של שיר, וליוו אותה גם בשנים הבאות. בהתקרב מועד הגיוס, הגם שנתוניה האישיים אפשרו לה להתמיין ליחידות מובחרות או למסלולים יוקרתיים בתחום הטכנולוגי שהיו פותחים בפניה את הדלתות בעתיד, הייתה נחושה להתמיין לתפקיד חובשת בחיל הרפואה, ולשרת בסביבה המאתגרת ביותר.
עם גיוסה לצה"ל, ב-27 בנובמבר 2022, הוצבה בחיל הרפואה, ומייד לאחר הטירונות שעברה בבה"ד (בסיס הדרכה) 10 – בית הספר לרפואה צבאית שבעיר הבה"דים – החלה קורס חובשים. "אני רואה בתפקיד הזה המון משמעות עם אחריות ושליחות עצומה," כתבה בסיום הקורס, "לדאוג לאחר, לשים את האחר לפניי, לראות את מי שמולי חיצונית ופנימית, ולסייע לו ככל הניתן. אני רואה בתפקיד אחריות גדולה גם מעבר להצלת חיים, גם בעזרה ותמיכה נפשית לעומדים מולי. אני מאמינה שלהיות חובשת דורש מקצועיות רבה, ידע ויכולת לקבל החלטות קשות. כל אלה חשובים לי גם בחיים האישיים; תמיד לנסות להשתפר, ללמוד, להקשיב, להגדיל ראש, להתפתח ולעשות את המעבר."
שיר לא הסתפקה בכך שהפכה לחובשת צבאית. נוכח משקל גופה הנמוך והפרופיל הרפואי שנקבע לה, הותר לה לשרת כחובשת עורפית בלבד, אך כמי ששאפה לשמש חובשת קדמית, בחטיבה מרחבית, שמה לה למטרה לעלות במשקל כדי לעמוד בקריטריונים. "היא לא רצתה להיות חובשת במרפאה," סיפרו הוריה, "היא חיפשה 'אקשן', רצתה להיות בניידת טיפול נמרץ ולטפל בחיילים פצועים בשטח בזמן תרגילים, בפעילות מבצעית ובמצבי חירום, והיה לה ברור שהיא רוצה לשרת בגזרת עזה שבה הניידת מעניקה טיפול לכל הגזרה – גם לאירועים במישור האזרחי."
שיר, שמעולם לא נתנה לדבר לעמוד בדרכה, השיגה גם הפעם את היעד שהציבה לעצמה, ולאחר שהוסיפה למשקלה את הקילוגרמים הנחוצים, ניגשה לוועדה רפואית חוזרת. בקשתה לשיבוץ כחובשת קרבית נענתה; היא הועברה לחיל הגנת הגבולות והוצבה במוצב "נחל עוז" שבחטיבה הצפונית באוגדת עזה כחלק מהטנ"ץ – טיפול נמרץ צבאי. מפקדיה סיפרו על חובשת מוכשרת, ששאפה תמיד להיות מקדימה ולטפל במקרים הקשים ביותר, שתמכה בחבריה ובחיילים שחנכה והעבירה להם תרגולות מופתיות כדי לשמור על כשירותם המבצעית והמקצועית. חברותיה וחבריה לצוות סיפרו על נוכחותה העוצמתית בכל מקום שהגיעה אליו, על שמחת החיים שניחנה בה ועל יכולת נתינה שבאה מהלב. כתבה אביטל: "את התלתלים והחיוך של שיר אי אפשר לשכוח. תמיד נתנה את העצה הנכונה בזמן הנכון. תמיד שמה אחרים לפני עצמה, ויתרה ונתנה אהבה בלי סוף לכל אדם."
שיר אהבה את השירות הצבאי למרות התנאים הקשים והיציאות המועטות הביתה, התגאתה בתפקידה וחשה סיפוק על שהיא מגשימה את שליחותה. "בכל התמונות רואים ילדה מאושרת, שכיף לה וטוב לה," אמרה אוֹרי, אימה. מחויבותה לשמירה על כושר נמשכה גם כעת, ומאחר שבמוצב לא היה מתחם אימונים מסודר יצרה כזה יש מאין, דאגה להביא לשם משקולות וגומיות לאימונים, וסחפה אחריה את כל הסביבה. בכל הזדמנות יצאה להתאמן בחדר הכושר שבמחנה "רעים" – בסיס האם של אוגדת עזה.
בחופשות הקצרות שבהן יצאה מהבסיס הקדישה זמן למשפחה, נפגשה עם חברותיה, יצאה למסיבות ולמסעדות שבהן התענגה על הקינוחים המתוקים שכה אהבה, ולא ויתרה גם על המשך התנדבות במד"א. "כל עולמה היה הצלת חיים," סיפר אחיה ליעד, "ובכל פעם שהייתה בבית בדקה באפליקציה אם צריכים כוננים והייתה משבצת את עצמה."
לאורך שנות שירותה והתנדבותה במד"א הצילה שיר חיים רבים, נחשפה למצבים מורכבים והגישה סיוע לאין-ספור מטופלים. כמי שהאמינה כי לכל אדם מגיע טיפול ראוי, פעלה תמיד על פי הקוד האתי שניסחה בעצמה בראשית הדרך כחובשת צבאית: "אני יודעת שאשמור על הערכים שלי, אדגול בכבוד, הקשבה ואכפתיות. אדבר בגובה העיניים, בהערכה ובענווה מול העומדים מולי. אתן מעצמי הכול כדי לדאוג לחייל/ת שיגיעו אליי ויבקשו את עזרתי. גם אדאג לבטא את האישיות שלי, בקבלה נעימה, אדיבה וחברית, שירגישו בנוח ובטוחים שיש מי שדואג להם."
שיר הייתה בעיצומם של מיונים לקצונה. הרצון להעמיק בהבנת גוף האדם ותהליכיו, ללמוד, להתקדם ולהמשיך להציל חיים בערו בה, והיא הצהירה על כוונתה ללמוד רפואה ולהגשים את חלומה – להיות לרופאה. "היו לנו המון שיחות בנושא," סיפר אביה, "בכל זאת, להיות רופא בישראל זה לא העתיד הכי ורוד שיש, אבל שיר הייתה חדורת מטרה והכול הכווין אותה לשם: ההשקעה האין-סופית בלימודים עם הבגרויות המוצלחות והציונים הגבוהים."
בשבת שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר, בזמן מתקפת הפתע הרצחנית על יישובי העוטף, שיר הייתה בתורנות שבת במוצב "נחל עוז". בשעה 06:45 הספיקה להקליט הודעה לאימה ולעדכן שמצאה מחסה מפני הטילים במיגונית. בקול יציב אמרה: "אימא, זאת שיר, זה מהטלפון של אחת החובשות שאיתי, אני לא כל כך יודעת מה קורה פה, תכף נבין, אבל אני אוהבת אותך, אני אעדכן אותך, תכתבי לי שכולכם בסדר..." ברקע, נשמעו צרורות כבדים של ירי. בהמשך ההודעה נשמעת שיר אומרת "כנראה שיש פשיטה על המוצב... כרגע אני בסדר..."
קרב מוצב "נחל עוז" היה אחד הקרבות הראשונים שהתנהלו בשבעה באוקטובר, מול עשרות רבות של מחבלים שפשטו עליו. שיר שמרה על קור רוח ונלחמה בגבורה עד הרגע האחרון. בדיעבד, למדו בני משפחתה כי לאחר שהמחבלים השליכו רימונים לתוך המיגונית, היא הצליחה לסגת לאזור המגורים, לקחת את הנשק ואת הטלפון הנייד מחדרה, ויחד עם חברתה לטנ"ץ, סמל-ראשון ירין מארי פלד, הצליחו להדוף בירי מחבל שניסה לחדור לחדרן. שיר אף הספיקה לדווח על כך לחברי הצוות בקבוצת הוואטסאפ, ושאלה אם יש עוד מחבלים. בסביבות השעה 08:15 הושלך לעבר חדרן רימון, וכשיצאו, נורו שתיהן מטווח קרוב ונהרגו. חדרן וכל חפציהן נשרפו כליל.
תחילה נחשבה שיר נעדרת, והיה חשש גדול כי נחטפה לרצועה. הבשורה המרה על נפילתה הגיעה כעבור יומיים.
(מידע זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)