אביב חג'ג' - דף הנצחה

בת הזקונים של מירה ופנחס צבי. נולדה ביום א' באייר תשס"ד (22.4.2004) במושב גילת שבצפון הנגב. אחות לאביה, איתי, אופיר ואיתמר.
אביב מרגלית - שמה השני ניתן על שם סבתה מצד האמא - גדלה והתחנכה בגילת. למדה בבית הספר היסודי הדתי "נחלים" בקרית החינוך של המועצה האזורית מרחבים הסמוכה לאופקים, ובבית הספר התיכון "מקיף אזורי מרחבים", במגמת פסיכולוגיה, סוציולוגיה ואלקטרוניקה.
אביב היתה נשמה גבוהה וטהורה, ילדה של אור, של אהבה ונחת. ילדה יפהפייה, צנועה ואהובה, נעימה מלאת קסם, מלאת נתינה ורגישות יוצאת דופן לכל הסובבים אותה ומגיל צעיר גילתה איכפתיות ורצון רב לעזור.
כבר כשהייתה בגן הילדים תיארו הגננות כיצד היא נוהגת לסיים את הפעילויות ביסודיות ובמהירות כדי להציע להן עזרה עם שאר הילדים. מגיל צעיר הצטרפה לאימה בהתנדבויות שונות במושב, כדוגמת פעילויות עם ילדים ונוער, קשישים ואירוח חיילים במבצע "צוק איתן" (יולי-אוגוסט 2014). אביב הייתה אז בת עשר בלבד, אך על אף גילה הצעיר, סייעה רבות לאימה, עמה היה לה קשר קרוב במיוחד.
כילדה בגן סיפרה שהיא אוהבת את הצבע השחור. כשנשאלה למה, אמרה: "כי הוא נשאר לבד בקופסה ואף אחד לא בוחר בו". אמירה זו מאפיינת את היכולת שלה להסתכל ולנתח ברגישות את סביבתה, להתייחס לחוסר ולקושי של האחר ולעשות מעשה. כך הייתה רגישה כלפי מי שחלש או מי שהוחרם ע"י ילדים בכיתה, כלפי סבא וסבתא ועוד. רגישות זו אפיינה אותה במשך כל חייה עד רגעיה האחרונים.
בכיתה א', החליטה ללכת בעקבות אחיה הגדולים, שניגנו בגיטרה, כינור ופסנתר, והחלה ללמוד נגינה בכינור בקונסרבטוריון. כשהייתה בכיתה ד', כאשר התאכזבה לשמוע שלא התקבלה לנגן בקונצרט האזורי, בעקשנות ושקדנות רבה ותוך דבקות במטרה, המשיכה להתאמן על נגינתה, ובסופו של דבר השתתפה בקונצרט.
בעקבות זאת, למדה שבעזרת השקעה ועבודה קשה היא יכולה להשיג כל מה שתרצה, ומאז נהגה להציב לעצמה יעדים ולערוך רשימות מפורטות של משימות ותוכניות.
אביב התמידה בלימודי הכינור במשך עשר שנים. במקביל, כשבגרה החלה לנגן בכוחות עצמה גם על פסנתר ועל גיטרה שהיו בסלון הבית.
גם בתיכון השקיעה והצטיינה בלימודים אך התקשתה בלימודים לחמש יחידות בגרות במתמטיקה. אביב סירבה להרים ידיים, השקיעה והתמידה בלימודיה כדי לצלוח את האתגר. בסופו של דבר, בחודש האחרון ללימודים, עברה למסלול של ארבע יחידות, למדה לבדה את החומר למבחן וקיבלה ציון גבוה מאוד. על אף שלא השיגה את היעד הראשוני שהציבה לעצמה, היה לה חשוב לדעת שניסתה הכול ועשתה את מירב המאמצים. הייתה לה תובנה בוגרת שהתהליך והדרך חשובים לעיתים יותר מהתוצאה.
השקעתה הרבה בלימודים לא באה על חשבון תחומים אחרים בחייה. מאוד היה חשוב לה להצליח בבית הספר, אך ידעה לשמור על פרופורציות והקפידה להשאיר מקום גם למשפחתה, לחברותיה ולשלל תחביביה.
בתקופת בית הספר היסודי הייתה פעילה מאוד בתנועת "בני עקיבא" והשתתפה בפעולות, פרויקטים ומחנות.
בתחילת לימודיה בתיכון התאהבה בתחום האפייה, נהגה לאפות מאפים מיוחדים, בעיקר עוגות ועוגיות מושקעות, ולצלם אותם, והיה לה מדף במטבח עם ציוד אפייה שהיה שייך רק לה. בזכות תחביב זה אביב פתחה קבוצת וואצאפ משפחתית "רשימת קניות" שהחליפה את הפתקים על המקרר בבית, שם רשמה את רשימת המצרכים לצרכי האפייה ושם הרגילה את כל בני המשפחה לרשום את הקניות הדרושות.
את שנותיה האחרונות בתיכון חוותה בצל מגפת הקורונה (2020-2021) שבעטיה נערכו חלק גדול מהשיעורים מרחוק, באמצעות תוכנת ה"זום". גם מבחני המיון שעברה לקראת שירותה הצבאי נעשו בחלקם מרחוק.
אביב שאפה לשרת בתפקיד משמעותי, אהבה לצפות בתוכניות על המוסד, על ריגול ומודיעין, ולהיחשף לתחקירים, וחלמה להתגייס לחיל המודיעין. אחרי מספר מבחנים, קיבלה שיבוץ לתפקיד תצפיתנית בחיל האיסוף הקרבי. כהרגלה, ערכה מחקר יסודי על התפקיד, הכינה רשימות של בעד ונגד וכן רשימות מפורטות של משימות והכנות לקראת הגיוס.
למסיבת הגיוס שנערכה בביתה, הגיע רב שבירך אותה. הוא סיפר כי עשור קודם לכן, נכח באזכרת השלושים של הסבתא מצד האבא, וציין שבזמן שכולם בכו והתחבקו עם הוריהם, אביב בת התשע הרימה את ראשה, ראתה את הרב מזיל דמעה ושאלה את אימה: "מי מחבק את הרב?" הרב ציין את רגישותה לסביבתה ואת יכולתה לראות את האחר, ואמר שכשם שתִצפתה עליו ברגישות, כך תעשה גם במסגרת תפקידה הצבאי כתצפיתנית.
ב-23.10.2022 התגייסה לצה"ל ועברה טירונות בבסיס "סיירים". בסוף הטירונות, כשנדרשה לבחור שיבוץ, בחרה לשרת בבסיס "נחל עוז", והייתה מאושרת כשקיבלה את מבוקשה.
תקופת ההכשרה הייתה קשה עבורה בתחילה, בין היתר בגלל הפרידה מהחברות שהכירה בטירונות. במחברת ההכשרה שלה היא כתבה: "בדיעבד הכול חוויות, וכל קושי מחזק אותי יותר". חברותיה סיפרו שנהגה לא פעם לחזור על המשפט הזה ועל המילים "הכול לטובה", שאפיינו את תפיסת עולמה וליוו אותה בכל התמודדות שחוותה בחיים.
על אף הקושי, התגאתה בתפקיד שקיבלה, הבינה את האחריות הכרוכה בו וראתה בו שליחות עליונה. "למה אני קמה בבוקר?" כתבה במחברת ההכשרה שלה, "לשרת את המדינה שלי, להרגיש את השייכות והתחושה המועילה, להסב גאווה למשפחה, סיפוק עצמי, גאווה עצמית". עוד כתבה שהחלום שלה הוא לעזור ולהתנדב יותר.
בינואר 2023 סיימה את ההכשרה, הגיעה למוצב "נחל עוז" והחלה חפיפה. היא הייתה לחוצה מאוד לקראת המבחנים שהייתה צריכה לעבור, המדמים מצבי קיצון, אך עברה את כולם בהצלחה והחלה לתפעל את המערכת באופן עצמאי. מהר מאוד למדה לתפעל מערכות נוספות והחלה לחפוף חיילות חדשות.
המוזיקה הייתה חלק משמעותי בחייה, אך בצניעותה הרבה נמנעה בדרך כלל מלשתף את כישוריה המוזיקליים ואת יכולות הנגינה שלה. אחרי מספר חודשים בבסיס הביאה לשם את הגיטרה, החלה להיחשף ולהיפתח והייתה מאושרת וקורנת מתמיד. יחד עם חברתה הטובה בבסיס, דניאלה, נהגה לכתוב ולהלחין שירים, ובעזרת המוזיקה, השתיים היו מגבשות סביבן את חברותיהן לבסיס.
אלה מילות אחד השירים שיצרו יחד: "חשבתי שאני רוצה, לחיות על הקצה אבל, אני לא כזאתי אמיצה. למה? ככה.
יש לי הכול תודה רבה, בלי עין הרע, חמסה, יש לי מספיק לא צריכה יותר, וכן, לא בא לי לשחרר, וזה תמיד משעמם. למה? ככה.
משהו שם תמיד חסר, עוד שיר נכתב על הפסנתר, אולי אמצא שם נחמה, או סתם תשובה לשאלה, אולי תיפתח לי איזו דלת, אולי אצליח לשחרר, את מה שהיה, את מה שכבר פה, את מה שאיתי, והולך עד הסוף".
במסגרת פרוייקט גלי צה"ל "שבעה שירים באוקטובר" השיר בוצע ע"י הזמרת עדן בן זקן ולבקשת המשפחה נקרא על שם אחת השורות בשיר: "אולי תיפתח הדלת", כתפילה לשובם של כל החטופים והחטופות.
אביב כיבדה מאוד את הוריה והייתה קרובה מאוד למשפחתה, תמיד חיכתה למפגשים משפחתיים והיה לה חשוב שהמשפחה המורחבת תחגוג יחד את החגים. אחרי שסבה נפטר, נסעה בכל יום רביעי, במשך תקופה ארוכה, לישון עם אימה בבית סבתה על מנת שלא תהיה לבד, למרות המרחק והוויתור על איזור הנוחות היה לה חשוב שסבתא תהיה שמחה ולא תהיה לבד.
אביב הייתה אדם שעושה תמיד את הצעד הנוסף שרבים אחרים לא עשו, בעלת יכולת לראות לפני כולם מה נכון לעשות ולהגיב ראשונה. תמיד התנהלה בצורה מכבדת ונעימה, וגם כשהתעקשה ועמדה על שלה, ידעה לעשות זאת בדרכי נועם. היא תמיד שאפה לשלום ולאחדות, הקפידה לא לדבר לשון הרע והשפיעה בכך גם על סביבתה. בנוסף, כשבוע וחצי לפני מותה, גילו הוריה במקרה שהיא נוהגת לתת מעשר מדי חודש מתוך המשכורת הצבאית שלה.
לאורך שירותה הבינה את משמעות התפקיד החשוב שמילאה ואת האחריות הכבדה המוטלת על כתפיה. לא פעם אמרה "אם יקרה משהו לחייל אחד זה על הראש שלי לכל החיים".
בבוקר 7.10.23 פתח חמאס במתקפת פתע על ישראל.
אביב, שהייתה באותה השבת בבסיס, נכנסה למיגונית יחד עם חברותיה. בסרטונים שהתפרסמו היא נראית מרגיעה ומחבקת את חברותיה, וכך עשתה גם עם משפחתה. היא התקשרה לאימה ומיד התנצלה על שגרמה לה לחלל שבת, הנחתה את הוריה לנעול את הבית ולבדוק מה שלום שאר המשפחה, והביעה דאגה לחיילים. בזמן שהיא תחת אש, שמרה על אופטימיות ואמונה והרגיעה את אימה. בהודעה האחרונה שכתבה, בשעה 7:38 אביב ביקשה תפילה: "יהיה בסדר אימוש, בעזרת ה', תקראו תהילים". לאחריה נותק הקשר עמה, ורק כעבור ארבעה ימים התקבלה ההודעה על נפילתה.
(מידע זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)