נעמית דקל חן מניר עוז - 7 באוקטובר | כאן 7.10.360

נעמית דקל חן (63) היא מנהלת הגינון בקיבוץ ניר עוז. נעמית גרושה, אם לארבעה וסבתא ל־13 נכדים. שניים מילדיה, שגיא (35) ואופיר (29), מתגוררים גם הם בקיבוץ. בבוקר שבת נעמית מתעוררת לקול התרעות צבע אדום. היא נכנסת לממ"ד ביתה ומתכתבת עם בני משפחתה. סביב השעה 7, שגיא מעדכן שמחבלים מסתובבים בקיבוץ כשהם לבושים כחיילים. הוא מבקש ממנה לנעול את דלת הכניסה בביתה - דבר שנעמית לא נוהגת לעשות. את דלת הממ"ד שלה לא ניתן לנעול מבפנים, ולכן נעמית מוציאה מצעים שנמצאים מתחת למיטה שבממ"ד, למקרה שתצטרך להתחבא מתחתיה

נעמית שומעת קולות וצעקות בערבית ומבינה שמחבלים נכנסו לביתה. מחוץ לחלון הממ"ד היא שומעת יריות ופיצוצים. בקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ נעמית קוראת שהמחבלים יורים לעבר הדלתות, אז היא מחזיקה את הידית באמצעות סדין, מה שמאפשר לה לעמוד צמוד לקיר ולא מאחורי הדלת. באותו זמן המחבלים מנתקים את זרם החשמל בקיבוץ והסוללה בטלפון של נעמית הולכת ואוזלת. למרות זאת, היא מקפידה לשלוח מדי פעם אימוג'י בוואטסאפ, כדי לסמן שהיא בחיים

אביטל (מילי), אישתו של שגיא וכלתה של נעמית, נמצאת בביתה יחד עם שתי בנותיה, כשהיא בהיריון מתקדם. שגיא יצא מוקדם יותר, כשהחליט להצטרף לכיתת הכוננות של הקיבוץ. אביטל מעדכנת את נעמית שמחבלים נכנסו לביתם. נעמית מתקשרת מיד לשגיא ומבקשת ממנו לחזור לביתו במהירות

נעמית שומעת רעש של אוויר משתחרר בלחץ. בדיעבד היא תבין שזה היה צינור גז שהמחבלים הכניסו לבית במטרה להציתו. זמן קצר לאחר מכן הבית של נעמית מתחיל לעלות באש. המחבלים מעלים באש גם את הפרגולה שבמרפסת ועשן נכנס לתוך הממ"ד דרך החלון

המחבלים מציתים את בתי השכנים. נעמית שומעת את שכניה מנסים להימלט דרך המרפסת שלהם ומחליטה לנסות לברוח מהבית ולהצטרף אליהם. היא מנסה לצאת דרך חלון הממ"ד ודרך הדלת האחורית של הבית, אך לא מצליחה בגלל העשן הסמיך. לבסוף נעמית יוצאת דרך דלת הכניסה. רגע לפני שהיא יוצאת, היא כותבת לחברה: "מקווה לצאת מזה בחיים"

נעמית יוצאת מביתה ורואה את אחד משכניה נאבק במחבלים. היא מתכופפת ומנסה להסתתר מתחת לשיח, אבל המחבלים מבחינים בה ומסמנים לה לבוא אליהם. לידם עומדת חברת הקיבוץ, ילנה טרופנוב (50), אותה המחבלים חטפו מביתה. נעמית מתקרבת אל המחבלים ואחד מהם תופס בידה. מחבל אחר אוחז בילנה. בשלב זה נעמית מניחה שכוחות צה"ל כבר נמצאים בקיבוץ ושבקרוב יגיע החילוץ

המחבלים מובילים את נעמית וילנה ברגל לעבר שער הקיבוץ. סביבן עולים באש בתים רבים בקיבוץ. נעמית שואלת את ילנה מה קורה עם בני משפחתה. ילנה מספרת שבעלה, ויטלי (50), נלקח בידי אחד המחבלים כדי להביא את רכבם ושאיתו הלך גם בנם סשה (28). בדיעבד, יתברר שויטלי נרצח בידי המחבלים, ושסשה, יחד עם אמה של ילנה, אירנה טטי (77) ובת זוגו ספיר (29), נחטפו גם הם לרצועת עזה

באחד משבילי הקיבוץ, אחד המחבלים מושיב את נעמית על אופנוע ומתיישב מאחוריה. מחבל נוסף מתיישב מלפניה ואוחז בכידון, אך לא מצליח להתניע את האופנוע. המחבל מתרגז, מוריד את נעמית מהאופנוע, ושני המחבלים ממשיכים להוביל אותה ברגל, לצד מחבל נוסף שמחזיק בילנה. הם יוצאים משער הקיבוץ. התרעת "צבע אדום" נשמעת והמחבל מורה על נעמית לשכב על השדה. הוא מחזיק בידה ויושב לידה, בניסיון להגן עליה מפני הרקטה, כדי שיוכל לחטוף אותה חיה ושלמה

טנדר מתקרב אל נעמית, ילנה וחוטפיהן. בתוכו נמצאים מספר מחבלים ו-8 מתושבי הקיבוץ שנחטפו. מחבל מעלה את נעמית לרכב ומושיב אותה לצד אפרת כץ (68). ברכב נמצאים גם בתה של אפרת, דורון כץ-אשר (34), ושתי בנותיה של דורון – אביב (2.5) ורז (4.5), דוד קוניו (33), אשתו שרון (34), אחת מבנותיהם התאומות, יולי (3), ושני גורן (29). נעמית ואפרת מדברות, שתיהן המומות מהמצב. אפרת מבקשת מנעמית להביט לאחור ולראות מה קורה בקיבוץ, אך נעמית לא מוכנה. אחד המחבלים מתגאה בפני חבריו על ה"שלל" שתפס והטנדר נוסע לכיוון רצועת עזה

לפני שהטנדר מצליח להגיע לגשר הגבול, מסוק של חיל האוויר יורה על הרכב במשך כ-20 שניות. נעמית צועקת בבהלה ומגוננת על ראשה בידיה. המחבלים נפגעים מהירי, והטנדר סוטה מהדרך. נעמית מרימה את ראשה ורואה שאפרת, שישבה לצידה, נהרגה. היא מרימה את נכדתה של אפרת, יורדת מהטנדר, ורצה איתה כ-50 מטר לעבר שדה סמוך. שאר החטופים יורדים גם הם מהרכב, מלבד דורון, שמתקשה להיפרד מאימה. נעמית נפצעת ומדממת - רסיסים פגעו בגבה ובראשה, ורעש הירי פגע בשמיעתה

בזמן שנעמית ושאר החטופים מסתתרים בשדה, מגיעים שלושה טרקטורים שנגנבו מהקיבוץ ועליהם מחבלים. כשאחד הטרקטורים נעצר סמוך אליהם, נעמית מעמידה פני מתה. "אני לא נכנסת פצועה לעזה", היא אומרת לעצמה, נשכבת על הקרקע ולא זזה, בזמן שהמחבלים מעלים את שאר תושבי הקיבוץ לטרקטורים וחוטפים אותם לרצועה. אחרי שהטרקטורים מתרחקים, נעמית מרימה בזהירות את ראשה ורואה את ילנה מובלת ברגל בידי מחבל. שיירות נוספות של מחבלים חולפות על פניה, אפילו כלבים מהקיבוץ עוברים לידה - אך אף אחד לא מבחין שהיא בחיים

נעמית מבינה שהיא לא יכולה להישאר חשופה בשדה ומחליטה לחזור לניר עוז. פצועה ומדממת, היא מתקדמת לקיבוץ באיטיות. בכל פעם שהיא מבחינה במחבלים, היא נשכבת על הקרקע ולא זזה, ורק אחרי שהם מתרחקים, היא קמה וממשיכה בדרכה. במהלך הליכה נעמית רואה ממטרה פועלת, מתקרבת אליה ושותה ממנה. בהמשך היא רואה כלי רכב יוצאים מהקיבוץ. בדיעבד יתברר שבאחד מהם נמצא בנה, שגיא, שנחטף לעזה

נעמית מגיעה לקיבוץ ורואה בתים רבים עולים באש. למרות הסכנה, היא נחושה לבדוק מה שלום ילדיה ונכדיה. היא מגיעה לבית של בתה אופיר ודופקת על הדלת, אך בני המשפחה לא פותחים, מחשש שמדובר במחבלים. "זאת נעמית, תפתחו", היא קוראת, אך הדלת נותרת סגורה. בדיעבד יתברר שאופיר ובני משפחתה ניסו לשאול את נעמית שאלות מבעד לדלת כדי לוודא את זהותה, אבל בגלל שהשמיעה של נעמית נפגעה מהירי, היא לא שמעה אותם ולא ענתה. לבסוף, יוסי, בעלה של אופיר, מחליט לפתוח את הדלת בזהירות. הוא יוצא חמוש, מזהה את נעמית וממהר להכניס אותה פנימה לממ"ד

כשעתיים לאחר שהגיעה לביתה של אופיר, נכנסים חיילי צה"ל ומפנים את נעמית לחמ"ל הקיבוץ - מקלט שבו רוכזו התושבים שפונו מבתיהם. החיילים בודקים אותה וחובשים את ראשה המדמם באמצעות מגבת. ככל שעובר הזמן, גוברת הדאגה של נעמית לבנה שגיא, לכלתה אביטל ולנכדותיה, שלא הגיעו עדיין לחמ"ל. היא מבקשת מהחיילים שיבררו מה עלה בגורלם. אחד החיילים מצליח לחלץ את אביטל ואת הבנות ולהביאן לחמ"ל, אבל שגיא מוגדר כנעדר. בשעות הערב נעמית מפונה לבית חולים סורוקה לקבלת טיפול רפואי