משפחת בכר
אחרי שנודע על חדירת מחבלים לבארי, יצא יורם, מתושבי הקיבוץ הוותיקים, להגן על בתו ונכדיו. הוא נפרד מאשתו נילי, לקח אקדח עתיק שעבר במשפחה, עלה על אופניו ורכב אל הבית של רותי, הבת. כשהגיע, הכין לעצמו קפה, התיישב במרפסת וחיכה למחבלים. כעבור כשעה הם הגיעו, ובתום קרב יריות קצר, יורם נהרג. אחד המחבלים נכנס לממ"ד של רותי, אך היא הצליחה לטרוק את הדלת
נילי ויורם בר סיני עם אחת הנכדות
לחצו על הנקודות בציר הזמן לסיור בזמן אמת. לחיצה על האייקונים תציג את תיעוד האירוע
עם תחילת המתקפה, נשמעות בקיבוץ בארי התרעות צבע אדום. נילי (73) ויורם (75) בר סיני, שמורגלים בירי רקטות, לא נכנסים לממ"ד. מבין ארבעת ילדיהם, רק רותי מתגוררת בקיבוץ, ממש במרכזו, והיא נכנסת לממ"ד עם שלושת ילדיה. באותם ימים, ביתם הקבוע של נילי ויורם בשיפוצים והם מתגוררים באופן זמני בבית אחר, בקצה הדרומי של הקיבוץ
נילי מתכתבת עם בתה, רותי. "הרעש זה תותחים שלנו" היא כותבת במטרה להרגיע את אחד הנכדים. "בצח"י אומרים אחרת", כותבת רותי, שחברה בצח"י (צוות החירום הישובי) ומכירה מקרוב את המתרחש
בקבוצות של הקיבוץ עוברים דיווחים על חדירה של מחבלים לקיבוץ. יורם לוקח כרית ושמיכה והולך לנוח בממ"ד. נילי נשארת בסלון
לאור הדיווחים על חדירת מחבלים לקיבוץ, נילי מציעה שיורם ילך אל רותי עם האקדח שלו. "אבא יכול לבוא עם ציוד מתאים", היא כותבת לה. רותי לא אוהבת את הרעיון ועונה ש"לא כדאי שיסתובב כרגע". שנים רבות קודם לכן היה האקדח שייך לדוד של נילי. ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) החרימה המשטרה הבריטית את האקדח, אולם אביה של נילי, שהיה קצין בצבא הבריטי, התייצב בתחנת המשטרה וקיבל את האקדח בחזרה. לימים הוא העניק את האקדח ליורם, חתנו, שהקפיד לבצע איתו מטווח מדי שנה
כשחדירת המחבלים היא כבר עובדה מוגמרת, כותבת נילי לרותי ש"השכנים קפצו לבקר". היא שבה ומציעה לרותי שיורם יגיע אליה. "זה מסוכן", עונה רותי אך כעבור שתי דקות היא מתרצה ועונה: "טוב שיבוא". היא לא יודעת שיורם כבר יצא לדרך והוא רוכב על אופניו בדרך אליה, כשבידו האקדח העתיק של המשפחה. הוא מגיע, אומר שלום לרותי ולנכדים שבממ"ד והולך להכין לעצמו קפה שחור בלי סוכר. דלת הממ"ד נותרת פתוחה למחצה. יורם לוקח את הקפה ומתיישב במרפסת ביתה של רותי עם האקדח בידו
רותי שומעת צעדים כבדים במדרגות המובילות לביתה. לפתע מתחיל בחוץ קרב יריות אינטנסיבי אך קצר ואז משתררת דממה. רגעים אחר כך נשמעים צעדים שמתקרבים לדלת הממ"ד. רותי והילדים רואים גבר עם זיפים ובנדנה ירוקה קשורה על מצחו. הוא מסתכל עליהם ורותי טורקת את הדלת ואוחזת בה בחוזקה. במשך דקות ספורות רותי והמחבל נאבקים על ידית הדלת עד שהמחבל מרפה. רותי מבינה שאם המחבל נכנס לביתה אז אביה נפגע. לאורך כל שעות היום נשמעים מבחוץ קולות ירי. מאוחר יותר יימצאו סמוך לביתה של רותי שבע גופות של מחבלים
נילי, רותי ושאר בני המשפחה ממשיכים להתכתב עד שהסוללות של הטלפונים נגמרות. בשלב מסוים נכנסים מחבלים לבית שנילי שוהה בו. דלת הממ"ד לא סגורה וכך גם החלון. ייתכן שבגלל שהבית היה כמעט ריק מחפצים (כאמור זה היה בית זמני כי ביתם היה בשיפוצים) טועים המחבלים לחשוב שאין בו איש. הם שוהים שם כשעתיים, גונבים מחשב, הופכים מגירה עם תכשיטים ולוקחים אותם, למעט טבעת אחת שמתגלגלת מתחת למיטה. כל הזמן הזה נילי שוהה בממ"ד הפתוח ופותרת תשבץ
חיילים מגיעים לבית של נילי ומודיעים לה שעליה לצאת מכיוון שהבית הסמוך נשרף לגמרי. הם מלווים אותה לבית של שכנה, שמפחדת בהתחלה לפתוח את הדלת. לבסוף היא פותחת ונילי נשארת אצלה עד למחרת
רותי ושלושת ילדיה מחולצים מהבית על ידי לוחמים מגדוד 890 של הצנחנים. קודם לכן כבר הגיעו חיילים לפנות אותם, אבל התרעת צבע אדום החזירה אותם לממ"ד. רותי והילדים יוצאים בליווי הלוחמים, אך בדרכם החוצה ישנה היתקלות עם מחבלים. לבסוף הם יוצאים מהקיבוץ ונוסעים לנתיבות ומאוחר יותר לים המלח
כ-33 שעות אחרי תחילת המתקפה, נילי מחולצת מהממ"ד של שכנתה, מתפנה מהקיבוץ ומגיעה לים המלח, לשם מועברת קהילת בארי. שם היא פוגשת לראשונה את רותי ואת נכדיה
עשרה ימים אחרי הטבח, מתקבלת ההודעה הרשמית על מותו של יורם. יורם, יליד 1948, היה מהילדים הראשונים שנולדו בבארי. לימים היה לאדריכל ותכנן פרויקטים רבים, מן הנגב המערבי ועד לאפריקה, אחד מהם הוא מבנה הדפוס המפורסם של הקיבוץ
יורם בר סיני
יורם בר סיני נילי בחרה להימנע מהלוויה והעדיפה לשרוף את גופתו של יורם. במשך שנים שתל יורם עצים בשדות הקיבוץ ולכן בחרה המשפחה לפזר את אפרו מתחת לעץ חרוב ששתל. לוחית עם שמו נקבעה על קברו של אביו, בבית הקברות של בארי
לאחר חודשים ארוכים בים המלח, חלק גדול מקהילת בארי עוברת לקיבוץ חצרים. נילי, שבמהלך החודשים הללו העבירה בקיבוץ סיורים, בוחרת לחזור ולגור בבארי
